כשמדברים בישראל על המצב הביטחוני, כמעט אף פעם לא מדברים על חזית. מדברים על חזיתות. מדינה קטנה מאזורים מטרופוליניים רבים מנהלת בו זמנית כמה זירות נפרדות, ולמה שקורה באחת מהן יש דרך להכתיב את הטמפרטורה בכל האחרות.
עזה בדרום
רצועת עזה, כארבעים קילומטרים של רצועת חוף הגובלת בדרום הארץ, נשלטת בידי חמאס מאז 2007. זו הזירה שהעולם מכיר הכי טוב: ירי רקטות לעבר יישובים, רשתות מנהרות מתחת לגבול, וסבבי לחימה חוזרים, שהגדול שבהם נפתח במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023. ליישובים כמו שדרות וקיבוצי הנגב המערבי, חזית עזה אינה ידיעה חדשותית אלא הנוף מהחלון.
לבנון והגבול הצפוני
מעבר לגבול הצפון יושב חזבאללה, כוח הנתמך בידי איראן עם מערך רקטות וטילים שנצבר לאורך עשורים. רצועת הגבול, מהים התיכון ועד הר דב, ידעה מלחמה מלאה ב-2006 ותקופות ארוכות של אש מנוהלת מאז. עשרות אלפי ישראלים מיישובי הצפון למדו מה פירוש פינוי, וגורלו של הצפון הוא סעיף קבוע על שולחן כל ממשלה.
סוריה ורמת הגולן
הזירה הסורית פועלת אחרת. מאז שמלחמת האזרחים שברה את הסדר הישן, את החזית מגדירים פחות המדינה הסורית ויותר ניסיונות איראן לבסס כוחות ולהעביר אמצעי לחימה דרך שטחה. התשובה הישראלית היא מערכה ארוכה של תקיפות נגד שיירות, מחסנים ותשתיות, רובה ללא נטילת אחריות, במה שמכונה המערכה שבין המלחמות.
יהודה ושומרון והזירה הפנימית
יהודה ושומרון הן חזית מסוג אחר: צפופה, קרובה ושזורה בחיי היומיום. כוחות הביטחון פועלים שם ברציפות נגד חוליות חמושות, כשערי צפון השומרון, ובהן ג'נין ושכם, חוזרות כמוקדים. מפני שהזירה יושבת דקות ממרכזי האוכלוסייה, הסלמה בה מורגשת מיד ובכל מקום.
המעגל הרחוק: ים סוף ואיראן
הזירה החדשה ביותר נמתחת הרחק מגבולות ישראל. מתימן ירו החות'ים כלי טיס בלתי מאוישים וטילים לעבר אילת ותקפו נתיבי שיט שמזינים את הנמלים. מאחוריהם, כמו מאחורי חזבאללה וחמאס, עומדת איראן, שמממנת, מחמשת ומתאמת את מה שהיא מכנה ציר ההתנגדות. זה החוט שקושר את המפה: חזיתות נפרדות, תיק אסטרטגי אחד. קראו כל ידיעת גבול באתר הזה עם המפה השלמה בראש, והחלקים יתחילו להסביר זה את זה.
