ישראל מגדירה עצמה מדינת הלאום של העם היהודי. הסיבוך הוא חשבוני: מתוך כחמישה עשר עד שישה עשר מיליון יהודי העולם, כמחצית חיים מחוץ למדינה, רובם הגדול בארצות הברית, עם קהילות גדולות בצרפת, בבריטניה, בקנדה, בארגנטינה, באוסטרליה, בגרמניה והלאה. היחסים בין המדינה לחצי האחר הם סיפור מתמשך, והמדור הזה הוא המקום שבו הוא רץ.
ממה עשוי הקשר
החיבור עובר דרך מוסדות לא פחות מרגש. הסוכנות היהודית, ותיקה מהמדינה עצמה, מנהלת עלייה וקשרים עם קהילות. פדרציות וקרנות בחו"ל מזרימות פילנתרופיה ניכרת לבתי חולים, לאוניברסיטאות ולתוכניות חברתיות בישראל. תגלית ותוכניות דומות הטיסו מאות אלפי צעירים יהודים לביקור ראשון בישראל. בכיוון ההפוך, ישראל שולחת שליחים, מורים וייעוץ אבטחה לקהילות ברחבי העולם, וחוק השבות שלה מבטיח אזרחות לכל יהודי שעולה.
עלייה: המדד החד-כיווני
ההגירה לישראל, העלייה, היא המספר הקשה ביותר של היחסים. גלים עקבו אחרי מצוקה בחו"ל: יהודי ברית המועצות בשנות התשעים, יהודי צרפת אחרי פיגועי שנות העשרה, יהודי רוסיה ואוקראינה אחרי 2022. שנים שקטות מביאות עשרות אלפים; שנות משבר מכפילות זאת. כל גל משנה את ישראל עצמה, את תמהיל השפות שלה, את הפוליטיקה שלה, את האוכל שלה, ולכן נתוני עלייה מסוקרים כאן כחדשות ולא כטריוויה.
היכן זה נפרם
הקשר כולל ויכוחים אמיתיים. רוב יהודי אמריקה משתייכים לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי שהממסד הדתי האורתודוקסי בישראל אינו מכיר בהם לנישואין או לגיור, פצע שנפתח מחדש בכל מאבק על הסדרי התפילה בכותל. יהודי התפוצות אינם מצביעים בשום בחירות ישראליות אך מזוהים עם ישראל בעיני אויביה, ורבים, בעיקר צעירים, ביקורתיים כלפי ממשלות ישראל יותר משהיו הוריהם. פקידים ישראלים, מצדם, מבטלים לעתים מבקרים מהתפוצות כיועצים מרחוק. הוויכוח הוא בעצמו תכונה משפחתית, והמדור הזה מדווח עליו בלי להעמיד פנים שאיננו.
ביטחון: מערכת העצבים המשותפת
מה שקושר הכי חזק הוא האיום. כשמלחמה מתלקחת בעזה או בלבנון, אירועים אנטישמיים מזנקים מפריז עד סידני בתוך ימים, ובתי כנסת מבואנוס איירס עד ברלין מתאימים את האבטחה. העורף הישראלי ודסקי הביטחון של התפוצות צופים באותן תשומות. לכן ידיעה על בית כנסת אירופי או קמפוס אמריקאי שייכת בכלל לאתר חדשות ישראלי: שני חצאי העולם היהודי חולקים מערכת עצבים אחת, והעמוד הזה עוקב אחרי אותותיה.
