כל סיפור ישראלי עובר בסוף דרך וושינגטון. משלוח נשק, החלטה באו"ם, עסקת חטופים שתווכה כששליחים אמריקאים בחדר: ארצות הברית היא דמות בחדשות של ישראל כפי ששום מדינה אחרת אינה. תומכים קוראים לקשר בלתי שביר; מבקרים קוראים לו תוצר של לובי. שתי הסיסמאות מסתירות את המכונה. הנה ממה היחסים באמת עשויים.
צינור הנשק
עמוד השדרה הוא מזכר הבנות לעשר שנים, הנוכחי נחתם ב-2016, בשווי 38 מיליארד דולר בסיוע צבאי: 3.3 מיליארד בשנה במימון צבאי זר ועוד 500 מיליון להגנה מפני טילים. את רובו חובה להוציא על נשק אמריקאי, כך שהסיוע הוא גם תוכנית תעשייתית אמריקאית. מעל המזכר מגיעות חבילות חירום שהקונגרס מאשר במלחמות, ומחסן נשק אמריקאי מוצב מראש בישראל ששני הצבאות יכולים לשאוב ממנו.
מה ישראל נותנת בחזרה
הזרימה אינה חד-כיוונית. ישראל מספקת לארצות הברית נתוני קרב אמיתיים על מערכות אמריקאיות, מיירוטי הגנה אווירית ועד ביצועי מטוסים, מודיעין מנוסה בקרב על איראן ועל רשתות ג'יהאדיסטיות, וטכנולוגיה שנודדת לפלטפורמות אמריקאיות: ידע במל"טים, מערכות מיגון לרק"ם, כלי סייבר. עבור וושינגטון, ישראל מתפקדת כבעלת ברית חמושה היטב ועשירת מודיעין באזור שבו אמריקה צמצמה את נוכחותה.
המגן הדיפלומטי
במועצת הביטחון של האו"ם, הווטו האמריקאי חסם עשרות החלטות נגד ישראל מאז שנות השבעים. המגן אינו אוטומטי: ממשלים נמנעו כדי לתת להחלטות לעבור כשרצו לשדר מסר, וכל הימנעות הופכת לסערה פוליטית בשתי הבירות.
על מה הם רבים
הברית כוללת מריבות אמיתיות וחוזרות: על בנייה בהתנחלויות, על צורתה של מדינה פלסטינית אם תקום, על משלוחי נשק שהבית הלבן מעכב כדי לאותת מורת רוח, ועל איראן, שבה ירושלים העדיפה לא פעם לחץ ותקיפות בעוד וושינגטון בחרה פעמיים בהסכמים. דרמה נפרדת היא פנימית: התמיכה בישראל, שהייתה פעם דו-מפלגתית ביציבות באמריקה, נמדדת היום שונה מאוד בין שתי המפלגות ובתוכן, ושתי הממשלות עוקבות אחרי זה מקרוב.
איך לקרוא את האותות
מפני שהמכונה שגרתית, החדשות חיות בסטיות. משלוח מעוכב, "נזיפה פרטית" שהודלפה, הימנעות באו"ם, הזמנה שניתנה או נמנעה: אלה שפת הסימנים של הברית. כשהמדור הזה מדווח עליהן, השאלה שיש לשאול היא תמיד באיזו ידית נוגעים, צינור הנשק, המגן הדיפלומטי או החיבוק הפומבי, ומה הנגיעה אמורה לומר.
